נכנסה בי מין עצבות שאינה מרפה ממני. לא שהיא משתלטת עלי או מנחה את פעולותי, אלא שהיא בתוכי, היא קיימת, שקועה עמוק בפנים, בתוך חלל חבוי היטב. זה אינו חלל של ריקנות, אלא משהו בעל משקע כבד יותר - חלל כבד. אולי הרגשה זו אינה קיימת רק בי. לפעמים אני מרגיש בעמקותו ובזעקתו של אותו חלל גם אצל אחרים, אצל כל אותם החברים, שיצאו מן המלחמה בריאים בגופם. נדמה לי, שכולנו יצאנו פצועים, שונים, רגישים יותר, 'איכפתיים' יותר, והרבה יותר זקנים. אותה הרמוניה, שהיא אפיינית לעולמו של בחור צעיר,שוב אינה מצויה בי. אמנם אני צעיר, עדיין חזק ובוטח בעצמי וביכלתי, אלא שעם זה איני יכול להתעלם מן העובדה, שהשתלטה עלי איזו הרגשת-זקנה. לא הייתי זקן מעולם, לא במנין השנים, ולכן איני יודע אם הרגשה זו היא כאותה שבאה מחמת הגיל. אך זוהי זקנה, בכל אופן – זקנה מיוחדת של צעירים.
כשאני מנסה להסביר לעצמי מדוע זה כך, מפני-מה צמחה בי ההרגשה הזאת, אני מגיע למסקנה, שלא רק המלחמה או ההרג, או המות, והפציעות והמומים הם האשמים בדבר על אלה אפשר להתגבר. אם אלה, יתכן, שהזמן יטשטש. הסיבה נעוצה בהרגשת חוסר אונים, שבאה בעקבות מלחמה שאין לה קץ. כי המלחמה לא נגמרה ונראה לי, שתמשך עוד ועוד. מלחמת יוני היתה רק מערכה. היא נמשכת כעת, היום, אתמול, ומחר. היא נמשכת עם כל מוקש, הריגה ורצח, עם כל פצצה שמתפטצצת בירושלים ועם כל יריה בצפון ובדרום. זהו ה"שקט" שלפני הסערה הבאה. אין לי ספק, שהמלחמה תבוא. גם אין לי ספק, שננצח בה. אבל עד מתי? להשמיד את העם הערבי לא נוכל: הם רבים מדי ובעלי תמיכה חזקה מדי. כמובן, שנמשיך להכות בהם, שוב ושוב ושוב, ותהיה לנו הצדקה מלאה להכות אותם כל פעם מכה חזקה יותר. הכרה זו נוסכת בנו שמחה, אבל זוהי שמחה מהולה בעצב. אנו צעירים, ולא נוצרנו רק למלחמות. אני מתעתד להמשיך את לימודי, ואני רוצה ומעונין בכך. אבל שוב איני יכול לראות את זה כיעוד עיקרי. אפילו יהיה זה הדבר הנכון - נכון לעצמי ונכון לישראל, לא זה הדבר החשוב- את זה אני מרגיש בתוך תוכי. מכאן העצבות שעליה דיברתי למעלה - העצבות של אנשים צעירים, שנועדו למחלמה שאין לה קץ.
Taken from מכתבי יוני.
_
_
No comments:
Post a Comment