Yoni on "Special Aging of the Young"

נכנסה בי מין עצבות שאינה מרפה ממני. לא שהיא משתלטת עלי או מנחה את פעולותי, אלא שהיא בתוכי, היא קיימת, שקועה עמוק בפנים, בתוך חלל חבוי היטב. זה אינו חלל של ריקנות, אלא משהו בעל משקע כבד יותר - חלל כבד. אולי הרגשה זו אינה קיימת רק בי. לפעמים אני מרגיש בעמקותו ובזעקתו של אותו חלל גם אצל אחרים, אצל כל אותם החברים, שיצאו מן המלחמה בריאים בגופם. נדמה לי, שכולנו יצאנו פצועים, שונים, רגישים יותר, 'איכפתיים' יותר, והרבה יותר זקנים. אותה הרמוניה, שהיא אפיינית לעולמו של בחור צעיר,שוב אינה מצויה בי. אמנם אני צעיר, עדיין חזק ובוטח בעצמי וביכלתי, אלא שעם זה איני יכול להתעלם מן העובדה, שהשתלטה עלי איזו הרגשת-זקנה. לא הייתי זקן מעולם, לא במנין השנים, ולכן איני יודע אם הרגשה זו היא כאותה שבאה מחמת הגיל. אך זוהי זקנה, בכל אופן – זקנה מיוחדת של צעירים.

כשאני מנסה להסביר לעצמי מדוע זה כך, מפני-מה צמחה בי ההרגשה הזאת, אני מגיע למסקנה, שלא רק המלחמה או ההרג, או המות, והפציעות והמומים הם האשמים בדבר על אלה אפשר להתגבר. אם אלה, יתכן, שהזמן יטשטש. הסיבה נעוצה בהרגשת חוסר אונים, שבאה בעקבות מלחמה שאין לה קץ. כי המלחמה לא נגמרה ונראה לי, שתמשך עוד ועוד. מלחמת יוני היתה רק מערכה. היא נמשכת כעת, היום, אתמול, ומחר. היא נמשכת עם כל מוקש, הריגה ורצח, עם כל פצצה שמתפטצצת בירושלים ועם כל יריה בצפון ובדרום. זהו ה"שקט" שלפני הסערה הבאה. אין לי ספק, שהמלחמה תבוא. גם אין לי ספק, שננצח בה. אבל עד מתי? להשמיד את העם הערבי לא נוכל: הם רבים מדי ובעלי תמיכה חזקה מדי. כמובן, שנמשיך להכות בהם, שוב ושוב ושוב, ותהיה לנו הצדקה מלאה להכות אותם כל פעם מכה חזקה יותר. הכרה זו נוסכת בנו שמחה, אבל זוהי שמחה מהולה בעצב. אנו צעירים, ולא נוצרנו רק למלחמות. אני מתעתד להמשיך את לימודי, ואני רוצה ומעונין בכך. אבל שוב איני יכול לראות את זה כיעוד עיקרי. אפילו יהיה זה הדבר הנכון - נכון לעצמי ונכון לישראל, לא זה הדבר החשוב- את זה אני מרגיש בתוך תוכי.  מכאן העצבות שעליה דיברתי למעלה - העצבות של אנשים צעירים, שנועדו למחלמה שאין לה קץ.

Taken from מכתבי יוני.
_ 

Last Name

When I was in reserve duty a few years ago, one of my friends told me he wanted to change his last name. His last name, he told me, was Yemenite and he wanted something more Israeli. I told him that although I could understand why many Jews did it when they arrived in new countries or why the early Zionists did it on arrival to the Ottoman Empire/Mandate, I didn't think there was a need to do it then and definitely not now. If your family has committed to live on this land, then you're already as Israeli as it gets. Changing your last name won't change that. On a personal level, I feel it's insulting to your family's lineage to do so.

Yesterday, I found another perspective to this in an article remembering the late R' David Sabato:

When the family made aliyah (immigration to Israel) from Egypt, one of the sons asked Saba (grandfather in Hebrew, referring to R' David) if they can change their last name to something more Israeli. Saba answered, "Know this my son - the name does not make the man, however, the opposite is true. You and your brothers will ensure that the name Sabato will be positively mentioned in every place.

_

Follow Me - The Yoni Netanyahu Story

Sharing a quite excellent documentary about Yoni Netanyahu, the sole IDF casualty in the raid on Entebbe on July 4th, 1976.  The documentary is really well done, and using Yoni's friends and family, as well as his letters, goes through the major stages of his life. A must watch really.

Five things that stuck out to me:

1) It's the first time I've seen a video of him speaking.
2) The conflict Yoni had between wanting be an active part of defending Israel and devoting time to his other interests (education, family etc).
3) The extreme difficulty he had killing people.
4) This quote from Bibi: "My mother let out a terrible scream. I'll never forget that. It was actually worse than hearing about Yoni's death."
5) One of the Sayeret Matakl soldiers commented, "And then all of a sudden the guy who led the other team pulled to the left and stopped near the corner of the terminal." Then another soldier continues, "... and Yoni, he shouts 'move, move, move, move, don't stop.'" 'The guy who led the other team' is Muki Betser, the man who supposedly was important to the planning of Entebbe and integral during the raid itself.  For more on the man, click here.

Part I:

Follow Me - The Yoni Netanyahu Story Part 1 from Israel Muse on Vimeo.

Part II:

Follow Me - The Yoni Netanyahu Story Part 2 from Israel Muse on Vimeo.

_

'Ordinary Hero'

I had a few minutes to browse the web during lunch today. While on Facebook, I scrolled down the page of one friend and saw a tribute to a fallen soldier from the Second Lebanon War. I was curious - and clicked play. After a minute, I noticed a face. A few minutes later, I saw it again. This soldier's commander is a friend of mine, a friend I play footy with every week. We laugh and joke, and yet, behind this happy, normal person was a man who led boys to war, and had to say goodbye to one of them.

Before I saw this video, he was already a guy I respected. He just always came off as a good person, a guy who's head and heart were in the right place.

Now, I'll look at him with even more respect. When you've led boys through hell - or in his words, 'a young guy in the wrong place' - and you can still hold yourself the way he does, you are a person deserving of my respect.

I'm proud to live in a country where I feel this is the norm.
_

From Baghdad with Love

I spent Sunday morning with my landlord ensuring we were leaving his apartment in good shape. When he confirmed all was ok, I handed over the keys and asked him if he had time to tell me a little bit about his life. Eli had on numerous occasions mentioned his childhood memories of Iraq, and the difficulty of being a refugee in Israel in the 1950s, but we had never had the chance to sit down and really talk about it. We both decided there was no better time than the present, so we sat down on a bench and got to it.

For more, click here for my latest piece in the Times of Israel.
_