לא פעם שאלתי את נפשי: לו מותר היה לנסוע לבריסק, כפי שאפשר לנסוע ליוהנסבורג או לנוי-יורק, ההיית קם ושם פעמיך אל העיר בה בילית את שנות הנעורים השמשיות? מדי שאלי את השאלה הזאת תתעטף הנפש אבל ותלחש מרה: לא תבוא עוד בשערי העיר בה נולדת ולמדת וחלמת וסבלת ושמחת - כי איננה. אומנם, ייתכן כי הבית הקטן בו אור האהבה ותוגת העוני שימשו בערבוביה עודנו עומד על תילו; אך הבית, בית אמא ואבא, איננו ולא יהיה. מה כי אבוא "הביתה", אשוט ברחובות, אשאל ולא איענה, אבקש ולא אמצא. צללים ילווני; אך הם אפילו לבית קברות לא יביאוני. כי אנחנו, בני דור-ההשמדה, אף זה לא זכינו: לקבר-אבות.
לא, לא אלך אחרי הצללים; בתוכי המה. הם לא נטשוני מן היום בו הגיעתני זעקת הדמים, אשר מרה הימנה לא נשמעה מיום בריאת העולם; אני לא אעזבם עד יומי האחרון עלי אדמות. צללים חיים הם; לא ימושו. צללים חיים הם; לא ימותו. בי הם; מה כי אלך בעקבותיהם
This is taken from מנחם בגין דיוקנו של מנהיג
_
No comments:
Post a Comment