איתרנו ניחתה של כוחות קומנדו סוריים על יד נאפח, וקיבלנו ידיעה, שלמעשה אנחנו הכוח האחרון שמגן על המקום. נסענו במהירות למקום האיתור. עמדנו על הכביש וחיפשנו את האויב, ופתאום נפתחה עלינו אש סורית חזקה, שבה נהרג קצין אחד שלנו (גדעון אבידב). הם תפסו אותנו בצורה הנוחה ביותר בשבילם - כאשר הם מאחורי מחסות ואנחנו גלויים בשטח. בנקודה זו צריך היה שיימצא אדם שיתחיל לתת הוראות ברורות; אחרת יכול היה להיות שם מצב עגום ביותר. לא היה הרבה ירי אחר מכת אש הזאת, והיתה מעין רגש, שחיכית שמישהו יעשה משהו. אני אישית זוכר שאז התחלתי לפחוד. פחדתי מאוד. מה שראיתי אז היא תמונה שאזכור במשך חיי: פתאום ראיתי את יוני מתרומם בשקט גמור, כאילו לא התחולל שם דבר. בתנואות ידיים סימן לאנשים שיקומו איתו. כולם שכבו מאחורי מחסות והוא התחיל להתקדם כאילו שיחק בתרגיל אש. הוא הלך זקוף, חילק פקודות לימין ושמאל. אני זוכר את המחשבה שלי אז בתור חייל שלו: לכל הרוחות, אם הוא עושה את זה - אז אני לא מוותר! קמתי והתחלתי להילחם
Talk about being 'calm under fire'.
Excerpt from סיירת מטכ"ל באנטבה
_
No comments:
Post a Comment